<h1>ספר התרומות שער ז' חלק א'</h1>
<h2>דף מ.</h2>
גרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין. מתניתין, מנה לי בידך אין לך בידי פטור. פירוש, משום שהוא כופר בכל ומדאוריתא כופר בכל פטור, דהא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ודרשינן [כתובות פ"ז ע"ב] לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה, ואם איתה דמדאוריתא כופר בכל מיחייב (אפילו) בשבועה, מאי אריא כי איכא עד אחד, אפילו בלא עד אחד שבועה מיהא מיחייב, אלא מהאי קרא שמעינן דכופר בכל פטור אף משבועה. וזה הטעם דוחין אותו דמצינן למימר דאע"ג דכופר בכל חייב איצטריך לאשמועינן עד אחד דחייב, והא קמ"ל דאע"ג דכופר בכל מצטריך טענת שתי כסף, גבי עד אחד משתבע בלא טענת שתי כסף, כדאמרינן [שבועות מ' ע"א] אבל טענת מלוה ועד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה וכפר חייב. ולכך אומר כי הטעם מדאיצטריך לחייב כי הוא זה, דאי אמרת דכופר בכל חייב אמאי איצטריך לאשמועינן דמודה מקצת חייב, דהא פשיטא דחייב, דאי מודה מקצת פטור א"כ לעולם יהא הנתבע מודה מקצת כדי להפטר משבועה, אלא ודאי כופר בכל פטור ומודה מקצת חייב. עד שבא רב נחמן ותקן שבועת היסת. פירוש לשון היסת המלכה, כלומר נמלך רב נחמן וסיעתו ותקנוה, מלשון כי יסיתך אחיך דמתרגמינן ארי ימלכינך. וקאמר עלה בגמרא [שבועות מ' ע"ב] אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת כדי להפיס דעתו של בעל הבית, מ"ט חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו. וקאמרינן בגמרא דהא דרב נחמן, רב חביבא מתני לה אסופא דמתניתין, דקתני מנה לי בידך, אמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך פטור, ועלה אמר רב נחמן ומשביעין אותו הסת. ואיכא דמתני להא דרב נחמן ארישא, דקתני מנה לי בידך, אין לך בידי כלום. ואמרינן עלה מאן דמתני לה ארישא דליכא דררא דממונא, שהרי לא הודה לו שמעולם נתחייב לו בכלום, אפילו הכי קאמר רב נחמן שישבע הסת, כל שכן אסיפא דאיכא דררא דממונא שהרי הודה לו בממונא שנתחייב לו ממנו שעה אחת אלא שטוען שנתנו. אבל מאן דמתני לה אסופא אבל ארישא לא. פירוש, בהא לא מיחייב רב נחמן שבועת היסת. ובהא איכא מאן דאמר דאסופא קאי ולא ארישא, ואיכא מאן דפסק דארישא קאי וכ"ש אסופא. והרב אלפסי ז"ל פסק שאפילו ברישא דן רב נחמן שבועת הסת. וראייתו מההיא דגרסינן בפרק קמא דבבא מציעה [ה' ע"א] ההוא רעיא דהוו מסרין ליה חיותא וכו', ומקשינן השתא דליתא לדר' חייא קמיתא ואין כאן הודאה במקצת והוא כופר בכל, אמאי לא משתבע, לישתבע מיהא מדינא דרב נחמן. ומהדר דרב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. ועל זה כתב הרב ז"ל בהלכותיו, מיהא שמעינן דהלכתא כמאן דמתני להא דרב נחמן ארישא שהוא כופר בכל, דהא רעיא כופר בכל הוה, וקא מיתינן עלה מלתא דרב נחמן, וכ"ש אסופא, ע"כ. והרב ר' משה ז"ל [טוען פ"א ה"ג] פסק כמותו. אבל רבינו יעקב פסק דאסופא קאי, ומתרץ דהא דרעיא לא קשיא, דהתם דררא דממונא אית ביה, דהא הוו מסרי ליה כל יומא. ותו דהא איכא תרי סהדי דאכל תרין מנהון. ואע"ג דקא מייתי הכא מילתא דרב נחמן, והיה לו לדברינו להביא דברי רב נחמן על סופא דנתתיו לך. הא לא קשיא, דסוגיא דמתניתין נקט. גם יש ראיה מההיא דקידושין [מ"ג ע"ב] דקתני והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע שליח וכו'. והתם בשליח דררא דממונא איכא, שהרי אומר לו קבלתיו ממך ונתתיו לו. וכן אם טען לויתי ופרעתי הוה ליה דררא דממונא, שהרי הודה שקבל. אבל טוען לא לויתי ממך אין מחייבין אותו אלא חרם סתם. ורבינו יעקב ז"ל עצמו אע"פ שהיה מורה כן, לא היה מוחה במי שדנו לפניו לחייבו שבועת היסת. וכן העיד עליו בעל התוספות [ב"ק קי"ח ע"א]. ומנהגנו לדון היסת בכל ענין שיכפור הנתבע, והוא שיבא עליו התובע בטענת בריא. וכן אם ישיב הנתבע באמת אני חייב לך מנה שאתה תובעני אבל יש לי בידך כנגדך כסות או כלים, פטור ונשבע היסת ונפטר. כדאיתא בתוספתא [שבועות פ"ה ה"ג], וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. וכן אם אמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלתם לי או נתתם לי, בכל אלו נקרא כופר בכל ופטור משבועת התורה ונשבע שבועת היסת. והיכא דכופר בכל איתי חד סהדא שפרעו בפניו, איכא מאן דאמר דמשתבע היסת אע"ג דמסיעו העד, ואיכא מאן דפטר. ובזה אנו עתידין להאריך בשער כ"א.
<h2>דף מה.</h2>
ודע כי יש נתבע שהוא כופר בכל ושבועתו שבועת המשנה, וכיצד כגון שנעשת המלוה עליו דרך מקח וממכר. כדגרסינן בפרק כל הנשבעין [מ"ה ע"א] אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו, אמר לו תן לי את הדינר, אמר לו נתתיו לך ונתתו באנפלי, ישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר, אמר לו תן לי את הפירות, אמר לו נתתי לך והולכתם לתוך ביתך, ישבע החנוני. ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה. ותו תנן התם אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו, אמר לו תן לי את הדינר, אמר לו נתתיו לך ונתתו באנפלי שלך, ישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר, אמר לו תן לי את המעות, אמר לו נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך, ישבע השולחני. ר' יהודה אומר אין דרך שולחני להיות נותן איסר עד שנוטל את דינרו. גמרא [שבועות מ"ח ע"א], תניא אמר רבי יהודה אמתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים ושניהם עוררין עליהם, אבל הפשילם בקופתו לאחוריו, המוציא מחבירו עליו הראיה. וכתבו המורים כלם ובכללם הרב אלפסי ז"ל, דמשום דחזו דקשיין הא מתניתין עם מתניתין אחריתי, דקתני [שבועות ל"ח ע"ב] מנה לי בידך, אמר לו הן, למחר אמר לו נתתים לך פטור. דאלמא שבועת המשנה ליכא עליה. משום האי קושיא קא אמרי דהאי דאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהפירות ברשות הרבים, לאו אליבא דידיה בלחוד קאמר, אלא בין אליבא דידיה בין אליבא דרבנן קאמר, והכי קאמר האי דינא דאיפלגו ביה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים, דהיכא דפירי ברשות דתרויהון הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואם הפשילן והוליכן והם ברשותא דחד מיניהו, פשיטא דהמוציא מחבירו עליו הראיה לדברי הכל, ואי לא משתבע היסת ומפטר, דקיימא לן דכל היכא דקאמר רבי יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש דברי חכמים, אלא ודאי ברשות הרבים קימי. והיינו טעמא דבבא קמא משתבע בעל הבית ובבא תנינא משתבע חנוני, משום דבבא קמא ברירא טענתיה דבעל הבית, דחנוני מודה ליה דזבין ליה הני פירי דקימי קמי חנותיה, ברשות הרבים, אלא דתבע מיניה דמיהון והואיל ונפקו מחנותיה ולאו אורחיה בכך עד דפרעין ליה, לפיכך ישבע בעל הבית ויפטר מדמי המקח ואף יטול את הפירות. ובבבא תנינא מיירי שהפירות ברשות הרבים כמו כן ובא בעל הבית ונתן דינר לחנוני ואחר כך תבע ממנו הפירות הללו העומדין ברשות הרבים, והחנוני טוען כי בפירות אחרים שמכר לו ושהוליכם כבר לביתו ונתן לו את הדינר, אבל אלו המונחין ברשות הרבים מעולם לא מכרתים לך, הרי החנוני נשבע שבועת המשנה שכך היה הדבר, ומחזיר פירות לחנותו, שהרי לא הודה לו שמכרם מעולם, אבל אם היו בחנות היה נשבע הסת ונפרע מן הפירות. והיינו טעמא דחנוני נשבע, משום דטענתיה ברירא טפי, דהא תרויהון מודו דפירי עדין לחנוני אינון. ובכולן הלכה כתנא קמא ולא כר' יהודה, וכן פסק ה"ר משה ז"ל בספר קנין פרק כ' [מהלכ' מכירה ה"ז]. והכין מתפרשי בבי דשולחני בהדי בעל הבית. והרב אלפסי ז"ל האריך לפרש משנה זו בלשון ערבי. וכבר כתבנו העתקתה בספרי הנקרא זכרונות. וכבר הורו המורים שכל מי שנתחייב שבועה אף של הסת יש לו להחרים סתם קודם שישבע, על כל מי שטוען עליו דבר שאינו ומשביעו בחנם, ואחר כך ישבע. וההפרש והתכסיסין אשר הם בין שבועת המשנה והסת ושל תורה לא הארכנו כאן בהם, אבל כתבנו בזה כל הצורך בספרי הנקרא זכרונות.
